קפה, רקיה ובתי קפה: תרבות השתייה האלבנית

אם יש משקה אחד שמסביר את אלבניה, זה הקפה. לטירנה יש לפי חלק מהמדדים את אחת מצפיפויות בתי הקפה הגבוהות בעולם, וזה לא במקרה: הקפה כאן הוא לא דלק, אלא טקס חברתי. אנשים נפגשים, סוגרים עסקאות, מחזרים ומבלים שעות סביב ספל אחד קטן. למטייל זו הזדמנות מצוינת להאט, לשבת, ולהסתכל על החיים עוברים.

הקפה

שתי אסכולות חיות זו לצד זו. הקפה התורכי (kafe turke), סמיך ומבושל בכלי נחושת קטן עם המשקעים בתחתית, הוא המסורת הוותיקה — מגישים אותו לאט, לרוב עם כוס מים וחתיכת מתוק. לצידו שולט האספרסו האיטלקי: מקיאטו, אספרסו וקפוצ’ינו זמינים בכל פינה, באיכות מפתיעה ובמחיר של 80–150 לק. מי שמזמין “kafe” סתם — יקבל לרוב אספרסו. בכפרים ההרריים שווה לבקש דווקא את התורכי, על האש.

הרקיה

הרקיה (raki) היא משקה האירוח של אלבניה: ברנדי פירות ביתי, חזק ושקוף, מענבים או שזיפים. כשנכנסים לבית במכפר, סביר שיציעו כוסית עוד לפני שהספקתם להתיישב — סירוב מנומס לא תמיד מתקבל בהבנה. כל אזור מתגאה בגרסה משלו, ובדרום תמצאו גם רקיה מתאנים. לצד הרקיה אלבניה מייצרת יין מקומי הולך ומשתפר — בעיקר באזורי בראט ובריר — ששווה לטעום במסעדה. בהרים שותים גם תה הרים (çaj mali), חליטת מרווה בר ארומטית.

הקצב של הערב

הערב האלבני מתנהל סביב ה-xhiro — טיול הרגלי המשפחתי לאורך הרחוב הראשי, ולפניו או אחריו ישיבה ארוכה בבית קפה. בטירנה, שכונת בלוקו היא לב הסצנה; בערי הדרום מתיישבים על הטיילת מול הים. זה הזמן והמקום לטעום את החיים המקומיים בלי לשלם הרבה. לארוחה עצמה ראו את מדריך המטבח האלבני.

לתכנון רחב יותר: המדריך לאלבניה ומדריך האוכל.